ויאמר ה׳. בכל הענין לפני המבול ולאחריו כתיב אלהים. לבד בזה המאמר כתיב הוי׳. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן וכ׳ שרמז כאן ענין קרבנות שאינו אלא לשם המיוחד והנני להוסיף על דבריו שבא גם על מקרא זה: בא אתה וכל ביתך. והנה המפרשים הבינו שכוון ה׳ לבניו ונשותיהם. וא״כ אין בזה חדשות. וגם סיום דבר ה׳. כי אתך ראיתי צדיק וגו׳. אינו מובן למה נתן עתה טעם ולא בדבור הקודם. אלא נראה במשמעות וכל ביתך עבדים ובהמותיו שהי׳ לצרכי ביתו ותשמישו ולא לקיום העולם. והי׳ מגיע טובה גדולה מזה לנח להקל עבודתו בתיבה וע״ז בא דבר ה׳. דבכ״מ שמדבר בקיום העולם כתיב אלהים ולא רק משום ששם הזה הוא שופט העולם אלא גם משום שהוא ברא העולם כמ״ש ריש פ׳ בראשית. אבל כאן מדבר ברחמי שמים על נח והשגחתו הפרטית לטובת הצדיק ע״כ כתיב ויאמר ה׳ ופירש לו הטעם שחומל ומרחם עליו יותר מצורך קיום העולם כי אתך וגו׳. ועי׳ להלן ח׳ ז׳. ועתה חוזר ומדבר בכל הברואים: הטהורה. פרש״י העתידה להיות טהורה לאכילה ולפי פשוטו הוא טהורה בלי מום. כלשון המקרא בפ׳ בחקתי ואם כל בהמה טמאה בבעלי מומין הכתוב מדבר ועי׳ בהר״ד: גם וגו׳ לחיות זרע וגו׳. בגמ׳ עבודת כוכבים ו׳ מפרשי דבא ללמד דטריפות שאינה חיה פסול לקרבן. ולכאורה הי׳ אפשר דכך הי׳ הרצון שיהא בקיום המין בעופות יותר מבהמה כמו שהי׳ ברכה בעופות רבי׳ יותר מבהמה אבל אאל״כ דאי פי׳ לחיות זרע היינו לקיום המין האיך לקח נח מהם לקרבן אלא ודאי גם בעופות הי׳ אך בשביל קרבן והראוים לחיות זרע קאמר: ארבעים יום. אע״ג שהגשם הי׳ מאה וחמשים יום כדמוכח להלן ח׳ ב׳. מ״מ לתכלית מחית היקום נדרש ארבעים יום. וע׳ להלן י״ב: ככל אשר צוהו ה׳. דברי קבלה הבא למעשה. כמ״ש בכ״מ משמעות צוה: והמבול היה וגו׳. פי׳ כאשר הי׳ המבול. הי׳ אז נח בן וגו׳ אבל עדין לא סיפר הכתוב מהויות המבול עד מקרא י׳: אל התבה. סמוך לתבה והכי פירוש הראב״ע וסיים מפני מי המבול. דהאנשים המתקרבים לתבה ידעו מפני מה הם מתקרבים מפני מי המבול שאמר הקב״ה שיהי׳ אבל מן הבהמה וגו׳ באו אל נח בלי ידיעה כ״א רוחו הוא קבצן: שנים שנים. זוגות באו לנח. אשר המה זכר ונקבה. ומן הטהורים באו שבעה זוגות ומן הטמאים זוג א׳. זהו פי׳ אחרים שהביא הרמב״ן ומ״ש הרמב״ן כי מה שלצורך קרבן הביא נח ולא בא מעצמן אינו ברור ומחלוקת הוא בגמ׳ זבחים קי״ו מנא הוי ידע ומפרש ר״ח דסימן בקליטת התבה. ר׳ אבהו א׳ והבאים מאיליהן הרי ר״א דלא כהרמב״ן: נבקעו כל מעינות וגו׳. דבגשם ארבעים יום לא הי׳ נעשים שנוי באדמה. עד אשר נבקעו. ובזה נעשה שמות בארץ כאשר יבואר: ויהי הגשם. דבשטף מים לא היו נימוחים אבל ע״י הגשם הטורד על הגופים נמחו הבשר והי׳ למים. והנה להלן י״ז כתיב ויהי המבול ארבעים יום וכאן אינו מדבר אלא בהתחלות הענין דביום שבעה עשר נעשה הבקיעות שגרמו שמות בארץ. והחל הגשם של ארבעים יום שגרם מחיית הגופות: אל התבה. היינו בתבה ממש: וכל החיה למינה. במקרא ח׳ לא נזכר אלא בהמה. וחיה בכלל בהמה. וכאן פי׳ הכתוב חיה בפ״ע היינו משום שנתקבצו סמוך לתבה וזה דלא כטבע החיות שלא להיות בייתי ומתקרב לאדם מש״ה כייל חיה בכלל בהמה שהשיגו אז טבע בהמה. משא״כ כאן שכבר בא השטף. ובעת שטף מים גם טבע החיה להיות נוח ושקט כבהמה וא״כ לא נשתנה טבע החיה. מש״ה כתיב חיה בפ״ע. והכי מתפרש להלן פ׳ ח׳ ע״ש: כל צפור כל כנף. במס׳ חולין קל״ט מפרש צפור משמע טהורה דוקא כל כנף אלו טמאים. ולפי הפשט צפור משמע דרור שהוא פורח ועף הרבה אבל עופות בייתיות אינם יכולים לעוף הרבה ומש״ה אינם אלא בעלי כנף: שנים שנים. זוגות זוגות: אם זוג א׳ או שבעה זוגות: והבאים זכר ונקבה. אותם הזוגות היו כולם זו״נ: ארבעים יום. הזכיר הכתוב בפרט ארבעים יום הללו באשר שבהם נגמר תכלית המבול בדבר הברואים שימחו ולא נצרך יותר אלא כדי לעשות שמות בארץ ובאדמה: ויגברו המים. יפה פי׳ הרמב״ן שהיו באים בשטף ועוקרים אילנות [אמנם מה שכלל בזה לשון גבורות גשמים. אינו נראה דשם הפי׳ גבורות ה׳ שמראה בגשמים וכאן הפי׳ המים עשה גבורות]: והמים גברו מאד מאד על הארץ. הוסיפו לעקור ארץ רבה ונעשה ע״י זה הרים וגבעות מה שלא הי׳ לפני המבול. תדע שהרי לפי הנראה מפרשה זו היו הרי אררט גבוהים מכל הרים שבעולם ובאמת אינו כן אלא אותם ההרים נעשו בימי המבול. וגם שינו בעולם במעינות וכדאיתא ברבה דאע״ג שנסכרו אח״כ כל מעינות מ״מ נשתיירו כמה מעינות ששוטפים עד היום: כל ההרים הגבהים. אם נפרש ההרים הגבוהים ביותר כהיום. קשה שא״כ לא נתפרש גובה המים כלל. כיון שלא נתפרש גובה ההרים. אלא מיירי בהרי אררט. שמדבר באותה פרשה. והמה היו אז הגבוהים שבעולם. וכמ״ש כי ההרים הגבוהים עתה בארץ מהרי אררט נעשו בימי המבול: ויגוע כל בשר. כאן משמעות גויעה שמתו בגויעה שלא בחולי אלא שנחנקו במים. ומונה את הברואים בסדר שמתו תחלה לפי טבעם. העוף מת תחלה במים. ואח״כ הבהמה והחיה וכולם מתו קודם האדם: וימח את כל היקום. נמחו הגופות ודייק הכתוב אשר על פני האדמה דוקא אלו שהיו מונחים על פני האדמה. אבל נשתיירו כמה גופות שנפל עליהם עפר הרבה ע״י שטף המים ונשארו הגופות קיימין. והן הנה עצמות שמוצאין חופרי ארץ ומוצאין עצמות מבריות שלא נמצא עתה בעולם. ומזה שפטו הרבה שהי׳ לפני בריאה זו עולם אחר ואז היו בריות אחרות. ובאמת יש בב״ר כ״פ על המקרא והנה טוב מאד מלמד שברא הקב״ה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לו ודין לא הניין לו. וכ״ה בזוה״ק ויקרא עה״כ ואם זבח שלמים קרבנו מ״מ קשה לדעתי לומר כן שהרי מבואר בשמ״ר פ׳ ל׳ אלה תולדות השמים והארץ מה פסל שהי׳ בורא עולמות והי׳ מסתכל בהן ולא היו ערבים עליו ומחזירן לתהו ובהו. וא״כ לא נשתיירו מהם שריד ופליט. אלא נראה שהעצמות האלה המה מלפני ימי המבול. ואע״ג שנמצאים באקלים שאינם חיים שם זה נעשה ע״פ ששינו את דרכם על הארץ לפני המבול והלכו למקום אחר. ומה שמוצאין בריות משונות הוא ממה שהרכיבו שני מינים שונים ונולד ע״י זה בריות משונות כמו הפרד היוצא מהרכבת סוס וגמל. והי׳ ההשגחה שישתיירו עצמות אלו כדי שיבא דור אחרון ויכיר סתרי הטבע וזהו כבודו ית׳ כמ״ש בשירת האזינו בפסוק כי אשא אל שמים ידי. אך באותו עת היה הרצון שיהיו נימוחים מן הארץ כדי שלא יהיו נראים כלל. וישתדלו להרכיב עוד ולהעמיד בריות כאלו שנית. מש״ה כתיב עוד הפעם וימחו מן הארץ. הי׳ ההשגחה שלא ימצאון באותו הדור וכמה דורות מאוחרין העצמות המשונים כדי שלא ישתדלו לחדשן לכן נמח זכרם מן הארץ. והנה כתיב מאדם עד בהמה עד רמש. שהמחיה הי׳ לפי טבע הבשר שנוח להמחות תחלה. ובשר האדם נמחה תחלה ומש״ה נכלל כאן חיה בכלל בהמה משום שטבע בשרם שוה בזה:
